זכרם לברכה

בהיותי בן 13 ,בגיל שבו בני אברהם יצחק ויעקב עולים לראשונה אל התורה בפני יקיריהם וכל הקהילה - לי נודע אז לראשונה כי סבא האהוב שלי הוא אכן יהודי...
אני חייב להודות בכך שאמא שלי עשתה עד אז וגם אחר כך כמיטב יכולתה הכל כדי שימנע מילדיה הגורל היהודי - היהודוני, יותר נכון היה להגיד. והיא דווקא לא עברה כל עינוי שהוא, היתה היא בת למהנדס בכיר אשר פונה עם משפחתו יחד עם הבית-חרושת שלו לעומק רוסיה כחודש לפני נפילת העיר חארקוב לידיהם של הנאצים.
היא פחדה כל חייה פחד מוות. היא בחרה לנו שמות רוסיים למהדרין - עד כדי כך שיש היום באמת סיבה לשאול אותי: "בסדר, אבל מה אתה עושה בארץ?" ואני עדיין מתבייש לפעמים בתגובה
והיום - ביום הזכרון לשואה ולגבורה - אני בוכה עם כל אלה שבוכים, ובהיותי בן 33 עדיין לא מסוגל להבין למה זה קרה ואיך אני אחיה עם זה ואיך העם הזה חי עם זה.
אבל אין יכולים לבכות כל הימים. ומחר אני שוב אשאל את עצמי: האם אף אחד מהעם המוכשר והחכם הזה לא ניסה למצוא סיבות של הסיבות? האם לעד נבכה ונשנא את שונאינו ולא נגיע אף פעם לשמץ של הבנה - למה הם כולם שונאים אותנו כה חזק?